אפוטרופוס

    למען זכויות החסויים בישראל

 

דוחות גופים ממלכתיים

כתבות בעיתונות

עדויות אישיות

הצטרפות למאבק

 

 

עדויות וסיפורים אישיים

 

אשפוז קשישים ערירים וגניבת נכסיהם וכספם על ידי אפוטרופוסים, רדיפת פעילים חברתיים תוך ניצול לרעה של כוחו של בית המשפט לתועלת האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים

(סיפורו של שי דוידוביץ, ממקימי האתר)

 

בישראל, כמו בכל מדינה, יש הרבה מבנים שהסטטוס שלהם לא ברור, שבעלותם לא ברורה: הבעלים שלהם נפטר, נעלם או מאושפז (בכפיה או שלא בכפיה). מעולם לא התקיים דיון ציבורי משמעותי בשאלה מה עושים עם המבנים האלה, ולכן המצב כיום הוא שהם עומדים נטושים ללא שימוש במשך שנים, מוזנחים, מהווים מפגע סביבתי של לכלוך וזוהמה, מושכים נרקומנים (ואולי גם אנסים ועבריינים אחרים), וגורמים להעלאת מחירי הדירות בעיר (מכיוון שהם מקטינים את ההיצע) – עד שפקידי "האפוטרופוס הכללי" במשרד המשפטים משתלטים על הנכסים הללו, ויכולים למכור אותם במחירים נמוכים (לתפור מכרזים) לאנשי נדל"ן המקורבים אליהם, ולמנות את עורכי הדין המקורבים אליהם כאפוטרופוסים על הנכסים. קבלת מינוי כאפוטרופוס על נכס, רכוש או חשבון בנק שבעלותם לא ברורה (למשל על נכסיו וקופתו של אדם המוגדר כ"חסוי" - אדם שאושפז בכפיה או שלא בכפיה והוגדר על ידי המדינה ככזה שאינו כשיר לקבל בעצמו החלטות בנוגע לעסקיו) היא חלומו הרטוב של כל עו"ד, שכן זה מאפשר לו גישה בלתי מוגבלת לקופת המאושפז, וכל שעליו לעשות זה ליזום כמה שיותר פעילויות הקשורות בניהול הנכס בכדי לנפח את עלותם, וכך לגנוב באופן חוקי מבעל הנכס החסוי את כספו. לאחר כמה שנים, אם חזר בעל הנכס שנעלם או אושפז לכמה שנים, הוא מגלה שפקידי האפוטרופוס הכללי, ואנשי הנדל"ן והעו"דים המקורבים אליהם (המגדירים את עצמם כ"מגנים על רכוש הבעלים") השתלטו על רכושו והוא נשאר ללא כלום.

 

זה לא חייב להיות המצב. אנחנו יכולים להחליט, כחברה, מה לעשות עם נכסים שבעלותם לא ברורה, למשל מבנים נטושים שאינם בשימוש מכיוון שבעליהם נעלם לכמה שנים, או נפטר בלי להותיר צוואה. אנחנו יכולים להחליט, שלאף אחד לא תהיה הזכות להשתלט על מבנים אלה – לא לפקידי המדינה, לא לאנשי נדל"ן ולא לעורכי דין, ושכל עוד בעלותם לא ברורה הם ישמשו את החברה. אנחנו יכולים לבדוק את הצרכים של הקהילה, ולמצוא את הדרכים הטובות ביותר שבהן מבנים כאלה יכולים לשמש את הקהילה. למשל, אם יש הרבה מחוסרי דיור בסביבה, אנחנו יכולים לאפשר להם להשתמש במבנים האלה. אם יש אמנים חובבים שצריכים מקום להציג בו את היצירות שלהם, אנחנו יכולים להחליט שיוכלו להשתמש במרחב הזה. אם ילדי השכונה צריכים מועדון משחקים או מרכז למידה וחוגים לאחר הצהריים, מקום כזה, המופעל על ידי מתנדבים, יכול לספק את זה בחינם. אם יש אנשים שמעוניינים להעביר חוגים, הרצאות וסדנאות בחינם לתושבי הקהילה, הם יוכלו לעשות זאת שם. אם יש אנשים שדרוש להם מקום לעשות מדיטציה, לצייר, להתפלל או להתעמל, אפשר להחליט שיוכלו להשתמש באחד המבנים הללו לצורך זה. המבנים הללו יכולים לשמש מקום מפגש לתושבי הקהילה, ממקום שבו משוחחים על הבעיות בקהילה ומנסים ביחד לפתור אותן. הוא יכול לשמש במרכז פעילות לשינוי חברתי ומעורבות חברתית, שפעילים חברתיים יעודדו אנשים לשנות לחיוב את פני החברה ולהיאבק במפגעים. אפשר לספק למתנדבים מגורים במבנים אלה בתמורה להפעלה של הבנים כמרכזים קהילתיים שלא יעלו לקהילה כסף ושכל השירותים והפעילויות שבהם יהיו בחינם. זה יכול להיות מקום שאליו כל מי שרוצה יוכל להביא אליו את העודפים שלו – אוכל, בגדים, חפצים, כישורים, זמן – וכל מי שרוצה יוכל לקחת מה שחסר לו. המרכזים הקהילתיים העירוניים הקיימים כיום מספקים בדרך כלל מעט מאוד שירותים, והשירותים בהם הם בתשלום. אפשר לעשות מרכזים התנדבותיים חינמיים לגמרי במבנים שאינם בשימוש. וזה מה שניסו לעשות כמה פעילים חברתיים בת"א, לפני כחצי שנה: הם ניגשו לבניין שעומד נטוש וללא שימוש (למעט נרקומנים מזדמנים) כבר יותר מעשר שנים במרכז תל אביב, שבעליו הוא אדם שאושפז והוגדר על ידי המדינה כ"חסוי", ובבעלותו נכסים וחשבון בנק שנמצאים בתהליך השתלטות מתקדם של פקידי האפוטרופוס הכללי, שמינו עורך דין (משרד עורכי הדין גולדשמידט-צנטלר-דבורין), שפועל תחת הוראותיהם, והעניקו לו גישה לקופת ה"חסוי", תמורת ניהול ההשתלטות. הפעילים החברתיים, שלא הצליחו להידבר עם בעל הנכס המאושפז ועם האפוטרופוס שמונה, החליטו שאם בעל המבנה, או אפילו פקידי המדינה שמשתלטים על המבנה, יחליטו לעשות שימוש כלשהו במבנה, הם יפנו אותו, אבל בינתיים, כל עוד הבניין עומד נטוש ובעליו לא עושה בו שימוש, הוא ישמש את הקהילה וייתן מענה לצרכיה, ומכיוון שהמרכז יופעל על ידי מתנדבים, שגם יוכלו לגור בבניין כל עוד המרכז פעיל, כל השירותים והפעילויות במרכז יסופקו בחינם. הם דיברו עם תושבי השכונה, שהביעו כמובן תמיכה רבה והציעו את עזרתם. הם הפיצו בדרכים שונות את דבר קיומו של המרכז, ומכל הארץ באו מתנדבים נוספים. אני עצמי שמעתי על כך והתנדבתי במרכז כחודש וחצי, כמה זמן לאחר שהוקם. ניקינו וצבענו את הבניין, הזמנו חסרי בית ופליטים מדרפור להתגורר בבניין. שכנים ובעלי עסקים הביאו אוכל, בגדים וספרים, וכל מי שרצה בא למרכז ולקח, משוררים קיימו ערבי שירה, אמנים הציגו במרכז את יצירותיהם, נתרמו מחשבים והחלו להקים מרכז אינטרנט חינם. תכננו קבוצות למידה לילדים ומבוגרים, סדנאות, הרצאות, הקרנות סרטים וגינה קהילתית, הכנו ארוחות קהילתיות. זה היה כמעט אוטופי. מרכז לעזרה הדדית. האפשרויות היו בלתי מוגבלות. הרבה יותר טוב ממרכז קהילתי של העירייה, וגם התנדבותי וחינמי. זה היה טוב לכולם. טוב, כמעט כולם...

 

אנשי האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים כנראה ראו בזה תקדים מסוכן מבחינתם, איום על שיטה שמכניסה להם הרבה מאוד כסף ועל ניסיון ההשתלטות שלהם על נכסי המאושפז הספציפי בפרט, והעו"ד שמונה כאפוטרופוס מטעמם ראה בזה הזדמנות מצוינת ליזום פעילויות הנוגעות לניהול הנכס כהצדקה לריקון רבע מיליון שקל מקופת המאושפז לכיסו, והוא החל לנהל מלחמה כנגד המרכז - בדרך היקרה והמסובכת ביותר שיכל. הוא סרב להיפגש ולדבר איתנו - הרי איך אפשר להוציא כסף מקופת בעל הנכס אם רק מדברים ומגיעים להסכמים שטובים לכל הצדדים, בלי התנהלות משפטית? הוא פנה לבית המשפט וקיבל מיד צו פינוי כללי. במקום להגיש לנו את צו הפינוי, העו"ד פנה למשטרה ולהוצאה לפועל בכדי לארגן פינוי יקר, מסובך ואלים. הגשנו בקשה לבית המשפט, בה הבהרנו שאין לנו עניין של שליטה בנכס וביקשנו שיאפשרו לנו להפעיל את המרכז במבנה כל עוד הוא לא בשימוש, כפי שנהוג במדינות מתקדמות יותר, ולא לזרוק מחוסרי דיור בבת אחת לרחוב (היה אז חורף, קר וגשום). התנדבתי להיות חתום על הבקשה, אף שקצת חששתי מנקמת האפוטרופוס הכללי (שאכן לא אחרה לבוא) ועו"ד מתנדב ייצג את הבקשה בבית המשפט. בית המשפט סרב לבקשה והורה לי להתפנות מיד מהמרכז, ואף גזר עליי לשלם למשרד עורכי הדין הגדול עשרת אלפים שקל, אף שידע שאין לי כסף או הכנסה כלשהי. עזבתי את המרכז, וביקשתי לערער על ההחלטה, מכיוון שאין לי כסף, אבל בית המשפט לא הסכים לאפשר לי לערער כי לא הפקדתי את הכסף... לאחר כמה ימים פונו שאר האנשים מהמרכז ונעצרו (לאחר חקירה, שבה התברר כי למעשה לא עברו על אף חוק, הם שוחררו). ושוב, במקום לדבר עם המתנדבים במרכז ולהציג בפניהם את צו הפינוי, בחר האפוטרופוס בדרך היקרה והמסובכת: הפינוי התבצע על ידי כוח עצום של עשרות שוטרים ושוטרי שוטרי יס"מ, בראשם ראש היס"מ, אנשי הוצאה לפועל ואחרים. אני והמתנדבים האחרים פנינו לאפוטרופוס והצענו לו, שכדי שלא להמשיך לבזבז את כספו של החסוי, עדיף להימנע ממשפט ולכתוב הסכם שבו אנחנו מתחייבים שלא לחזור לבניין, אך הוא שוב העדיף כמובן את הדרך היקרה, ושוב על חשבון החסוי: הבניין נאטם והוצבו עליו שומרים, בעלות של כמאה אלף שקל.

 

לאחר כמה חודשים, נודע לי במקרה כי ניתן כנגדי פסק דין, בגין כתב תביעה שהגיש נגדי האפוטרופוס. פסק הדין ניתן ללא משפט וללא שיתאפשר לי להגן על עצמי, שכן לא נמסר לי כלל כתב התביעה. השופט קיבל אוטומטית את כל דרישותיו של התובע: שאשלם עבור כל הוצאות הפינוי והאיטום של הבניין (למרות שכאמור פיניתי את הבניין בעצמי, בהוראת בית המשפט, עוד קודם לפינוי הנ"ל), סה"כ כמאה וחמישים אלף שקל, בנוסף לכך נדרש ממני לשלם את הסכום שאותו לקח לעצמו העו"ד מקופתו של הנתבע: יותר מרבע מיליון שקל (!), עבור הטיפול בפינוי... ובנוסף לכך עונש של מאה אלף שקל (!) על ההתנדבות במרכז הקהילתי. סה"כ אני נדרש לשלם חצי מיליון שקל. התובע יודע שאני לא יכול לשלם כלומר הוא יודע שאת מה שלקח מה"חסוי" לא יחזיר לו, מכיוון שאין לי הכנסה או רכוש. אבל זה לא משנה לו, להיפך – את הכסף שלו הוא כבר לקח לעצמו, והעובדה שאני לא יכול לשלם תאפשר לו לקחת לעצמו מקופת ה"חסוי" עוד עשרות ומאות אלפי שקלים – עבור הטיפול ברדיפה אחרי, בשנים הקרובות. לפני כמה חודשים התברר לי שעיכלו לי 10,000 שקל שהיו לי בקופות גמל, שכלל לא ידעתי על קיומם. אם לא יבוטלו ההחלטות להטיל עליי את תשלום ה-10 אלף שקל והחצי מיליון שקל, אגיע כנראה לבית הסוהר – רק בגלל שהתנדבתי במרכז קהילתי וביקשתי מבית המשפט לאפשר לו להמשיך להתקיים כל עוד המבנה עומד ללא שימוש. ביקשתי לבטל את פסק הדין, והשופטת לא נתנה לי לדבר ולא קיבלה את בקשתי ואפילו הוסיפה עוד 5,000 שקל. ביקשתי לערער בבית המשפט המחוזי על פסק הדין, והסברתי שאני נתבע בגין הוצאות פינוי שידוע לכל הצדדים שלא נכחתי בו בכלל, אבל בית המשפט לא מסכים לשמוע את הערעור שלי, כי אין לי כסף להפקיד בקופת בית המשפט, והוא לא מוכן לתת לי פטור מהפקדת אגרה וערבון, מכייון שמבחינתו לא הוכחתי שאין לי כסף (לא הצגתי תדפיסי חשבון בנק) ולמעשה אין לי אפשרות להוכיח שאין לי כסף – כי אין לי חשבון בנק... 

 

בחודשים האחרונים אספנו (אני ועוד מספר פעילים למען צדק חברתי) מידע בנושא ניצול החסויים: דוחות מבקר המדינה, כתבות מהעיתונות, סיפורים של קורבנות האפוטרופוס הכללי ומקורביהם. את החומ אנחנו מרכזים באתר אינטרנט שיעלה בקרוב, שמטרתו להעלות את הנושא למודעות הציבורית, להשמיע את קולם של ה"חסויים" חסרי הזכויות, לדרוש פיקוח על האפוטרופוסים, ולספק מידע לאנשים ששוקלים למנות אפוטרופוס לעצמם או למקרוביהם. מהמידע שמצאנו עולה תמונה עגומה: הקשר בין פקידי האפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים במשרד המשפטים, שופטים, עורכי דין ואנשי נדל"ן, פקדי סעד ורווחה בכירים, מוסדו רפואיים ופסיכיאטריים, הוא קשר שמאפשר להם לעשות הרבה כסף על חשבון אנשים חלשים, חולים, קשישים, ניצולי שואה ואחרים, שמוגדרים כחסי זכויות ולעיתים קרובות אף מאושפזים בכפיה, ורכושם וכספם נשדדים מהם. הקהילה אינה שותפה בהחלטות, ואת הפקידים וה"אפוטרופוסים", שבשם "המדינה" כבר עשרות שנים משתלטים על רכוש אנשים לתועלתם האישית - צרכי הקהילה או האינטרסים של בעלי הנכסים אינם מעניינים. במקרה של המרכז הקהילתי שנפתח בת"א, "האפוטרופוסים" מציגים את עצמם כנציגי בעל הבניין - בלי שדיברו והתייעצו איתו כלל, ולמעשה משתלטים על נכסיו ועושקים אותו, והם מציגים את עצמם כנציגי הציבור - כשכל מטרתם היא לעשות כסף לעצמם ולמקורביהם, תוך מאבק בתושבי הקהילה ובמתנדבים הפעילים לתועלת הציבור. פעילות המרכז הקהילתי בת"א הוכיחה לי ולאחרים כמה יש לנו, כקהילה, להרוויח מקיומם של מבנים ומרחבים משותפים שמשמשים אותנו. התגובה החריפה של פקידי משרד המשפטים ושופטי בית המשפט השלום בת"א מבהירה כמה הם חוששים מכל דיון לגבי שינוי במצב הקיים, המאפשר להם להשתלט, ולגנוב באופן חוקי את רכושם של אנשים פרטיים ואת מה שהיה יכול לשמש את החברה.